פסק-דין בתיק עע"ם 3447/12

השופט ס' ג'ובראן:

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 34630-03-12, השופט א' קיסרי) מיום 23.4.2012, במסגרתו נדחתה עתירת המערערות לביטול גביית חובות מטעם המשיבה 1.

רקע עד כאן

2.             המשיבה 1 שלחה בחודש מרץ 2012 מכתב באמצעות גובה מס המועסק על ידי המשיבה 2 על פיו בכוונתה לפתוח נגד המערערות בהליכי גבייה מנהליים. המערערות הכחישו את חבותן, והגישו עתירה מנהלית נשוא ערעור זה. טענותיהן נגד הליך הגבייה היו בתמצית: חוסר סמכות לגביית ארנונה נוכח העובדה כי המשיבה 1 אינה מספקת למערערות שירות כלשהו למקרקעין; חוסר חוקיות בגבייה נוכח העובדה כי החוב כבר שולם על ידן בקיזוז; חוסר סבירות נוכח העובדה כי גובה החוב לשנים 2008-2007 נקבע בניגוד להחלטה של ועדת הערר לארנונה שקבעה סכום נמוך מן הסכום שנגבה עבור שנים אלה.

3.             בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה. במסגרת זאת, דחה תחילה את טענת המערערות לעניין חוסר סמכות לגבייה נוכח אי מתן שירותים מטעם העירייה. צוין כי אין כל מקור חוקי התומך בטענת המערערות כי לא ניתן לגבות ארנונה בגין אי מתן שירותים. במסגרת זאת, דחה בית המשפט את טענתן של המערערות כי מקור מעין זה ניתן למצוא בע"א 9368/96 מליסרון נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156 (1999) (להלן: עניין מליסרון). זאת, משום שהשאלה שעמדה לפני בית משפט זה בעניין מליסרון הייתה "שאלת ההצדקה לחייב בתשלום ארנונה את מי שמחזיק בנכס, והדברים המובאים על ידי העותרות מתוך אותו פסק הדין הם ההסבר וההצדקה לחיוב כזה. לא נאמר בפסק הדין כי מחזיק נכס שאינו מקבל שרות מן הרשות המקומית, או שהשירות שהוא מקבל הוא לקוי, חלקי או פגום, פטור - באורח מלא או חלקי - מתשלום ארנונה, ומכאן שהסתמכות העותרות על הדברים שנאמרו בעניין מליסרון אינה יכולה להועיל להן". עוד מוסיף בית המשפט לעניין זה כי חובת תשלום הארנונה הקבועה בסעיף 300 לפקודת העיריות [נוסח חדש], אינה יכולה להיות תלויה בשאלת השירותים שסופקו לחייב, "שכן אם היינו מקבלים טענה ממין זה היה הדבר פותח פתח, לכל נישום באשר הוא, לטעון כי לא זכה לקבל מן הרשות המינהלית את השירות המגיע לו והוא זכאי לכן לקזז מחובותיו את שוויו של השרות שנמנע ממנו ואין צורך להרבות בדברים כדי להגיע למסקנה שמדובר בטענה חסרת יסוד".

4.             בית המשפט דחה גם את טענת המערערות כי החוב כבר שולם בקיזוז מהוצאות אותן שילמו המערערות למשיבה 1. זאת, נוכח מסקנתו כעולה מחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), הספרות והפסיקה על פיה "הגישה הראויה היא זו השוללת העלאת טענת קיזוז כנגד חיוב בארנונה, מפני שכאמור לעיל, הכרה באפשרות קיזוז של חוב שהנישום טוען לקיומו, כפי שהוא המקרה בענייננו, הוא מתכון בדוק למצב של אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו שבו יוכל כל נישום לעשות את הישר בעיניו ולהעלות כל טענה שתעלה על דעתו במענה לדרישת חוב הארנונה, ונקל לתאר כי במצב עניינים כזה לא תוכל שום רשות מקומית, וכמותה גם המדינה, לנהל את תקציבה ולכלכל את ענייניה הכספיים". עוד הוסיף בית המשפט לעניין זה, כי המסמכים שהציגו המערערות לביסוס  טענתם זו, ובין היתר תיעוד תשלומים בגין התקנת תשתיות, פינוי פסולת ושאיבת ביוב, לא מוכיחים כי סכומם הכולל הוא חוב קצוב מטעם המשיבה 1 הניתן לקיזוז כנגד חבות המערערות בתשלומי ארנונה. לפיכך, טענת הקיזוז נטענה בעלמא.

5.             עוד יצוין כי בית המשפט דחה טענות נוספות של המערערות, ובין היתר, את טענתן כי היה על המשיבה 1 לפנות להליך גבייה משפטי ולא מנהלי, וכי לגובה המס מטעם המשיבה 2 לא הייתה סמכות לפנות אליהן בדרישת התשלום. לבסוף, ציין בית המשפט כי בהתאם להודעת המשיבה 1, יוצאו מכלל התשלומים בגינם בוצעה הגבייה הדרישה בגין השנים 2012-2011.

טענות המערערות

6.             המערערות חזרו על טענותיהן כפי שהועלו בעתירה. בנוסף, ציינו הן מספר טעויות שנפלו לדידן בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים: חלק מטענותיהן נדחו ללא הנמקה (בגין טענה זו מבקשות המערערות כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי ויועבר למותב אחר); נגבו סכומי יתר בשנים 2008-2007 בניגוד להחלטת ועדת הערר לארנונה בנוגע לחיוב בשנת 2009; אין למשיבה 1 סמכות לגבות חובות לפני שנת 2006 בגין היטל תיעול (ששוערך לטענתה על ידי העירייה בכ-130,000 ש"ח), נוכח הסכם פשרה חתום בין הצדדים (יש לציין כי החיוב בגין ההיטל בוטל על ידי המשיבה 1, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 12.9.2013 - ס' ג''); גובה המס פעל בניגוד עניינים.

טענות המשיבות

7.             המשיבות, מנגד, סומכות את ידן על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ועל הנימוקים בגינם נדחתה העתירה. מעבר לכך, טוענות הן כי בתי המשפט השונים קבעו פעמים רבות כי ארנונה היא בגדר מס המוטל ללא זיקה לשירותים המסופקים למשלם. כמו כן, טוענות הן כי טענת הקיזוז שמעלות המערערות הועלתה ללא תשתית עובדתית לתמוך בה. עוד טוענות הן כי לא ניתן ללמוד מההפחתה בסכום החיוב לשנים 2010-2009 על ידי וועדת הערר על חיוב דומה בשנים 2008-2007. לעניין היטל התיעול משנת 2006, טוענות הן כי גובה ההיטל הופחת על ידה מהסכום שדרשו מן המערערות, ולפיכך טענה זו התייתרה. לעניין טענת ניגוד העניינים בו היה מצוי גובה המס, טוענות המשיבות כי האחרון פעל בהתאם לסמכותו. לבסוף, טוענות המשיבות כי בית המשפט לעניינים מנהליים דחה חלק מטענות המערערות ללא כל נימוקים משום שטענות אלה נטענו ללא כל אסמכתאות להוכיחן.

8.             עוד יצוין כי ביום 12.9.2013, קוים דיון במעמד הצדדים. במהלך הדיון, טענו המשיבות כי החיוב בגין היטל התיעול משנת 2006 בוטל (ראו גם: סעיף 14 לסיכומי המשיבות). המערערות טענו בפנינו, מעבר לאמור לעיל, כי הגבייה לשנים 2008-2007 נעשתה בחוסר סמכות נוכח העדר שומת ארנונה.

דיון והכרעה

9.             לאחר שעיינו בערעור, בתגובה לו, וקיימנו דיון במעמד הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אדון בקצרה בטענות המערערות, כסדרן.

10.          ראשית, מקובלת עליי הכרעת בית המשפט לעניינים מנהליים בסוגית אי חיוב בארנונה מכוח אי מתן שירותים, על כל רבדיה. פעם אחר פעם, פסק בית משפט זה כי ארנונה היא במהותה מס ולא היטל או אגרה, ותשלומה אינו מותנה במתן שירותים למשלם על ידי הרשות המקומית (ראו למשל: בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 805 (1992); רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16, 25 (2000); דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 332, 335 (2002)).

11.          בהקשר זה, יש לדחות את טענת המערערות כי עניין מליסרון תומך בטענתם זו. נהפוך הוא. עיון מדוקדק בפסק הדין מלמד כי בית המשפט רק חזר על ההלכות שהובאו לעיל. המערערות מבקשות להיבנות מדברים שנאמרו בפסק הדין לעניין הרציונאל מאחורי חיוב נישומים בתשלום ארנונה. עם זאת, לא ניתן ללמוד מן הרציונאל בגין חיוב נישום בארנונה כי אי מתן שירותים פוטר מהחובה לשלמה. בעניין זה, אצטט מן האמור בפסק הדין עצמו, דברים המדברים בעד עצמם בנוגע לרציונאלים בעד גביית ארנונה גם בלא זיקת מתן שירותים:

"ארנונה מוטלת על-ידי הרשות המקומית על מחזיקי נכסי מקרקעין בתחומה, על-מנת לממן את פעילותה של הרשות המקומית. אופייה של הארנונה כמס נובע מכך שהתמורה שמספקת הרשות המקומית בגינה היא עקיפה ולא ישירה. ראשית, תמורה זו אינה ניתנת ביחס ישר לסכום המס שמשלמים הנישומים - מחזיקי הנכס. שכן, בקביעת שומת הארנונה אין הנישומים מחויבים בהכרח במחיר השוק של השירותים שאותם הם מקבלים. שנית, השירותים שמספקת הרשות המקומית ניתנים בלא שהנישומים מחויבים לשלם תמורתם עובר לקבלת השירות. שלישית, שירותיה של הרשות המקומית הם, מעצם טיבם, כאלו שלא ניתן למנוע את ההנאה מהם אף מנישומים המסרבים לשאת בתשלום הארנונה" (שם, בעמ' 164, ההדגשות שלי - ס' ג'').

12.          יש גם לדחות את טענת המערערות לעניין הקיזוז. מבלי להידרש לשאלה העקרונית האם חוב ארנונה הוא בר קיזוז אם לאו (ראו לעניין זה: הנריק רוסטוביץ ואח', ארנונה עירונית 1455-1454 (מהדורה חמישית, 2001)), המערערות לא מילאו אחר השלבים השונים הנדרשים לשם קיזוז בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים. אמנם, המערערות שלחו הודעת קיזוז למשיבה 1, אולם, לא הוכח על ידן כי מדובר בחוב קצוב או בחיובים שלובים, וקביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים לעניין זה מקובלות עליי (השוו: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (27.7.2008)).

13.          כמו כן, אבקש להדגיש כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה המתאימה לבירור עובדתי בנוגע לסכומים ששולמו על ידי המערערות עבור שירותים שכביכול היו אמורים להיות מסופקים על ידי המשיבה 1, ובגינם הועלתה טענת הקיזוז. אזכיר כי "תכליתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים שבין הפרט לרשות המינהלית" (עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411 פסקה 9 (2005)). לפיכך, נראה כי הדרך הנאותה לברר סוגיה זו היא בתביעה כספית להשבה שתוגש על ידי המערערות לערכאה המוסמכת (השוו: בר"מ 7363/09 מרכז משען נ' עיריית תל אביב יפו (2.3.2010)).